לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, שניתן על-ידי כב' השופטים י' גריל - סג"נ; ש' ברלינר; ו-ב' בר-זיו, בע"פ 4042-11-12, מיום 13.1.2013, אשר במסגרתו התקבל, חלקית, ערעורה של המבקשת על הכרעת דינו של בית-משפט השלום בקריות, שניתנה על-ידי כב' השופטת ט' תדמור-זמיר, בת"פ 39067-07-10, מיום 23.10.2012.
רקע והליכים קודמים
ביום 22.7.2010, הוגש נגד המבקשת כתב אישום, אשר ייחס לה עבירה של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (להלן: עבירת ההיזק לרכוש); עבירה של תקיפת בן-זוג הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380, בקשר עם סעיף 382(ג) לחוק העונשין (להלן: עבירת התקיפה); ועבירה של איומים, לפי סעיף 192 לחוק העונשין (להלן: עבירת האיומים).
מעובדות כתב האישום עולה, כי בבקרו של יום ה-18.9.2009, טילפנה המבקשת אל בעלה לשעבר (להלן: המתלונן), ואיימה עליו, כי היא מתכוונת להגיע לביתה של בת-זוגו במטרה "לעשות לה בלגן". עוד נטען בכתב האישום, כי בצהרי אותו היום, כאשר הגיע המתלונן למקום עסקה של המבקשת, במטרה לאסוף את בנותיהם המשותפות, התפתח בין השניים ויכוח, שבמהלכו השליכה המבקשת נעל לעברו של המתלונן, חבטה ברכבו, קיללה את בת-זוגו, והכתה באגרופיה את המתלונן בפניו. כתוצאה ממעשיה נגרם למתלונן דימום באזור האף, ונשברו משקפיו. באופן זה, כך נטען, תקפה המבקשת את המתלונן, שלא כדין ובלא הסכמתו, גרמה לו חבלה של ממש והזיקה, במזיד ושלא כדין, לרכושו.
ביום 23.10.2012, הורשעה המבקשת בבית-משפט השלום, לאחר ניהול הוכחות, בעבירות אשר יוחסו לה בכתב האישום. בהכרעת דינו, לאחר שסקר בהרחבה, את מכלול העדויות אשר עמדו בפניו, קבע בית-המשפט, כי "לא נותר [..]ספק כי [המבקשת] אכן ביצעה את המעשים והעבירות המיוחסות לה בכתב האישום". כך, בין היתר, קבע בית-משפט השלום, כי פרט לסתירות זניחות בגרסאות שמסר, עדותו של המתלונן היתה "רגועה, רציפה וקוהרנטית", ונתמכה בראיות נוספות, אשר הונחו בפני בית-המשפט. זאת, בניגוד לגרסה שהציגה המבקשת בעדותה, אשר הותירה רושם כ"מוקצנת, מועצמת, דרמטית, יצרית ו[ככזו ש]התאפיינה בסתירות ושינוי גרסאות".
בהמשך, דחה בית-משפט השלום את טענות המבקשת בדבר תחולתן של הגנות פליליות שונות. בהתייחסו לטענת ה"הגנה העצמית", אשר לתחולתה טענה המבקשת, קבע בית-המשפט, כי היות שמעשיו של המתלונן נועדו למנוע מהמבקשת לתקוף את בת-זוגו, הרי שאין במכה אשר הנחיתה המבקשת בפניו של המתלונן, משום "הגנה עצמית", במובנו של סעיף 34י לחוק העונשין. בהמשך, קבע בית-משפט השלום, כי המתלונן לא תקף את המבקשת, ומשכך, נדחתה טענת המבקשת בדבר אכיפה בררנית, המקימה לה, לגישתה, "הגנה מן הצדק", במובנו של סעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. לסיום, דחה בית-המשפט את טענת המבקשת באשר לתחולתו של סייג "זוטי דברים", בקובעו כי "בענייננו, כעולה מכתב האישום, מהראיות בתיק ומעדויות עדי המאשימה, בהן נתתי אמון [...] [המבקשת] נקטה אלימות כלפי בן זוגה לשעבר וכל זאת לנגד עיני בנותיה הקטינות ובנסיבות אלה איני סבורה כי מדובר בזוטי דברים".
על-יסוד האמור לעיל, הרשיע בית-משפט השלום את המבקשת בעבירות אשר יוחסו לה בכתב האישום.
באותו מעמד, גזר בית-משפט השלום את עונשה של המבקשת. בבואו לקבוע את מתחם העונש ההולם, הדגיש בית-המשפט, לצד החומרה, את העובדה, כי מעשיה האלימים של המבקשת בוצעו לנגד עיניהן של בנותיה הקטינות ובמקום ציבורי. לצד הקולא, שקל בית-משפט השלום את עברה הנקי של המבקשת ואת העובדה שהאלימות אשר הפעילה, כמו גם האיומים שהשמיעה, אינם נמצאים "ברף הגבוה".
על-יסוד הדברים האלה, השית בית-משפט השלום על המבקשת 4 חודשי מאסר על-תנאי, לבל תעבור, במשך שלוש שנים, עבירת אלימות פיסית או מילולית כלפי בן-זוג, וכן, קנס בסכום של 1,000 ש"ח, או עשרה ימי מאסר תחתיו.
ביום 4.11.2012, ערערה המבקשת על הכרעת דינו של בית-משפט השלום לבית-המשפט המחוזי בחיפה. את ערעורה תלתה המבקשת במספר טעמים. תחילה טענה המבקשת, כי בית-משפט השלום הרשיעה בדין, מבלי שאשמתה הוכחה בהתאם לרמת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי. זאת, בין היתר, לנוכח העובדה, שלגישת המבקשת, אין בעצם העדפת גרסת המאשימה על-פני גרסתה שלה, כדי לבסס את אשמתה, מעבר לספק סביר, כנדרש במשפט הפלילי. שנית, טענה המבקשת, כי בממצאי העובדה והמהימנות, כפי שנקבעו בהכרעת הדין, נפלו טעויות מהותיות, המצדיקות את התערבותה של ערכאת הערעור. כך, בין היתר, נטען, כי שגה בית-משפט השלום משבחר שלא להסתמך על עדות בתה הקטינה של המבקשת, ומשהתעלם מדו"ח פעולה מטעם המשטרה, אשר, לטענת המבקשת, יש בתוכנו כדי לערער את אמינות גרסת המתלונן. בהמשך, טענה המבקשת, כי שגה בית-משפט השלום משדחה את טענותיה, כי פעלה, במהלך האירועים מושא כתב האישום, מתוך "הגנה העצמית". שכן, לגישתה, היא פעלה כדין בעת שהפעילה "כוח סביר" במטרה להשתחרר מלפיתתו של המבקש. לסיום, נטען, כי שגה בית-משפט השלום משלא קיים כל ניתוח או דיון בשאלת השתכללותה של עבירת האיומים, אשר יוחסה למבקשת בכתב האישום. בהקשר זה, הוסיפה המבקשת וטענה, כי העובדות המתוארות בכתב האישום, אינן עולות כדי איום, במשמעותו של סעיף 192 לחוק העונשין.
לאחר דיון בערעור, דחה בית-המשפט המחוזי את שתי טענותיה המרכזיות של המבקשת. תחילה, דחה בית-המשפט המחוזי את טענת המבקשת לפיה בית-משפט השלום הכריע את דינה שלא בהתאם לרמת ההוכחה הנוהגת במשפט הפלילי, בקובעו, כי "[...] מעיון במלוא הכרעת הדין, [ברי] שבית משפט קמא הגיע למסקנה לפיה לא נותר ספק כי ה[מבקשת] ביצעה את המעשים והעבירות שיוחסו לה בכתב האישום, מכאן שלא נפל פגם באופן בו הכריע בית משפט קמא את הדין".
בהמשך, דחה בית-המשפט המחוזי את טענות המבקשת בנוגע לפגמים שנפלו, לכאורה, בממצאי מהימנות ובקביעות עובדתיות שנעשו על-ידי בית-משפט השלום, בקובעו, כי עיון בהכרעת הדין המקיפה של בית-משפט השלום מגלה, כי בית-המשפט "[...] צלל לעומק הראיות, בחן את התשתית הראייתית שהובאה בפניו, נימק את קביעותיו, ועל יסוד התשתית כפי שהונחה בפניו הגיע למסקה, לפיה יש להעדיף את גרסת המתלונן על פני זו של [המבקשת]". בנסיבות אלה, כך נקבע, לא נפל בהכרעת הדין בעניינה של המבקשת כל פגם המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בממצאי מהימנות או בקביעות עובדתיות, כפי שנעשו על-ידי הערכאה הדיונית.
אשר על כן, לא ראה בית-המשפט המחוזי מקום להתערב בקביעותיה של הערכאה הדיונית בנוגע לביצוע העבירה של היזק לרכוש, ובנוגע לעבירת התקיפה.
יחד עם זאת, בהתייחסו לביצוע עבירת האיומים, קבע בית-המשפט המחוזי, כי, בנסיבות העניין, אין בעובדות כפי שנקבעו בערכאה הדיונית, כדי לבסס את הרשעתה של המבקשת בעבירת האיומים. אשר על כן, קיבל בית-המשפט המחוזי את ערעורה של המבקשת בנקודה זו, והורה על זיכוייה מעבירת האיומים.
אשר לעצם הרשעתה של המבקשת בעבירת התקיפה ובעבירה של היזק לרכוש, קבע בית-המשפט המחוזי, כי בנסיבותיו הייחודיות של המקרה, ובשים לב למערכת היחסים המורכבת בין הצדדים ולעברה הנקי של המבקשת, ניתן להימנע מהרשעתה של המבקשת בעבירות שיוחסו לה. בהקשר זה, קבע בית-המשפט המחוזי, כי "נראה במקרה ספציפי זה, בנסיבותיו המיוחדות, שעצם קיומו של ההליך הפלילי שהתנהל כנגד המערערת, ישמש אמצעי להרתעה מפני הישנות עתידית, כשלכך גם תתלווה התחייבות מתאימה"
לפיכך, הורה בית-המשפט המחוזי על ביטול הרשעתה של המבקשת מעבירת התקיפה ומהעבירה של היזק לרכוש, אשר בהן נמצאה אשמה, ולאור זאת הורה בית-המשפט המחוזי לבטל את גזר דינה של הערכאה הדיונית. תחת זאת, חייב בית-המשפט המחוזי את המבקשת לחתום על התחייבות בסכום של 5,000 ש"ח, לבל תעבור, במשך שנה, עבירה של היזק לרכוש במזיד, לפי סעיף 452 לחוק העונשין; עבירה של תקיפה סתם, לפי סעיף 379 לחוק העונשין; ועבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין.
הבקשה
ביום 19.2.2013, הגישה המבקשת, בקשת רשות ערעור שבמסגרתה נטען, כי עניינה של המבקשת מעורר שלל סוגיות משפטיות עקרוניות, המקימות עילה לדיון ב"גלגול שלישי", בפני בית משפט זה. כך, בין היתר, טענה המבקשת, כי במקרה דנא מתעוררת שאלת מעמדה של עדות קטין, אשר נקבע כי אין אפשרות לבסס עליה ממצאים-חד משמעיים; שאלת היקף תחולתו של סייג "זוטי דברים", הקבוע בסעיף 34יז לחוק העונשין; וכן שאלת פרשנותם הראויה של התנאים לתחולת "ההגנה העצמית", הקבועה בסעיף 34י לחוק העונשין. בהקשר זה, טענה המבקשת, כי עצם בחירתה של ערכאת הערעור שלא לדון בטענותיה בעניין ה"הגנה העצמית" וסייג "זוטי הדברים", מקימה, כשלעצמה, עילה לרשות ערעור, בפני בית-משפט זה.